במחקר עוקבה זה, החוקרים בדקו האם הסתמנויות קליניות וסרולוגיות בזמן אבחון מחלת הלופוס היוו נבאים טובים להיארעות של פרוטאינוריה (כסמן של Lupus Nephritis).
עוד בעניין דומה
במחקר שנערך בדנמרק נכללו חולים שעונים על הקריטריונים האבחנתיים ללופוס, אך ללא פרוטאינוריה בזמן האבחנה. החוקרים אספו מידע על הסתמנויות, מצב קליני, מצב נוגדנים ושימוש בתרופות הקשורות ללופוס. יחס הסיכונים חושב בעזרת מודל Cox.
מתוך 850 מטופלים עם לופוס, 604 היו ללא אבחנה של פרוטאינאוריה בזמן אבחנתם. מתוכם, 184 (30%) הסתמנו עם פרוטאינוריה בשלב מאוחר יותר. זמן המעקב החציוני אחר המטופלים היה 11 שנים ו-7 חודשים. גיל צעיר והיסטוריה של פסיכוזה בזמן האבחנה היו קשורים בהיארעות של פרוטאינוריה באותה מידה שלימפופניה (יחס סיכונים 1.49, רווח בר-סמך 95%: 1.08-2.06) נוגדנים מסוג anti-dsDNA (יחס סיכונים 1.38, רווח בר-סמך 95%: 1.01-1.87) ומספר גבוהה יותר של נוגדנים עצמיים (יחס סיכונים 1.26, רווח בר-סמך 95%: 1.06-1.48).
מסקנות החוקרים היא שהיארעות של פרוטאינוריה לאחר אבחון של לופוס היה מוגבר בנוכחות של לימפופניה, נוגדנים מסוג anti-dsDNA, פסיכוזה, גיל צעיר יותר ומספר גבוהה יותר של נוגדנים עצמיים.
מקור:
Tanha N. et al (2018). The Journal of Rheumatology, 45 (7) 934-941;