מטופלים עם אנדוקרדיטיס זיהומית (Infective endocarditis) בצד השמאלי של הלב מטופלים לרוב באנטיביוטיקה תוך ורידית למשך עד שישה שבועות. לא ידוע האם מעבר מאנטיביוטיקה תוך ורידית לפומית לאחר התייצבות קלינית הינו בעל יעילות ובטיחות דומות בהשוואה להמשך טיפול תוך ורידי.
עוד בעניין דומה
במחקר קליני, אקראי, רב מרכזי לבדיקת אי נחיתות, 400 מבוגרים במצב יציב הסובלים מאנדוקרדיטיס של צד שמאל של הלב הנגרם על ידי streptococcus, Enterococcus faecalis, Staphylococcus aureus או coagulase-negative staphylococci, ושטופלו עם אנטיביוטיקה תוך ורידית, חולקו להמשך טיפול תוך ורידי (199 מטופלים) או מעבר לטיפול פומי (201 מטופלים).
בכל המטופלים, הטיפול האנטיביוטי ניתן תוך ורידית למשך לפחות 10 ימים. אם ניתן, המטופלים בקבוצת הטיפול הפומי שוחררו מבית החולים להמשך טיפול בקהילה. התוצא הראשוני שנמדד היה תוצא מורכב שכלל תמותה מכל הסיבות, ניתוח לבבי לא מתוכנן, אירוע אמבולי או חזרה של בקטרמיה עם הפתוגן הראשוני, מהרנדומיזציה ועד 6 חודשים לאחר השלמת הטיפול האנטיביוטי.
לאחר הרנדומיזציה, הטיפול האנטיביוטי הושלם לאחר זמן חציוני של 19 יום (טווח בין רבעונים 14 עד 25) בקבוצת הטיפול התוך ורידי ולאחר 17 יום (טווח בין רבעונים 14 עד 25) בקבוצת הטיפול הפומי (p=0.48). התוצא הראשוני אירע ב24 מטופלים (12.1%) בקבוצת הטיפול התוך ורידי ו18 (9.0%) בקבוצת הטיפול הפומי (הבדל בין הקבוצות 3.1 נקודות האחוז ; 95%CI -3.4 – 9.6 ; p=0.40), שתאם לקריטריונים לאי נחיתות.
לסיכום, בקרב מטופלים עם אנדוקרדיטיס בצד השמאלי של הלב שהיו במצב יציב, מעבר לטיפול אנטיביוטי פומי היה לא נחות להמשך טיפול אנטיביוטי תוך ורידי.
מקור:
ערכה: ד"ר נועה יקירביץ אמיר