Liraglutide ניתן לחולים עם סוכרת מסוג 2, והשפעותיו על הערכת הסינון הגלומרולרי המשוער (eGFR) ועל אלבומינוריה נבדקו רק באופן רטרוספקטיבי עד כה.
עוד בעניין דומה
מחקר זה כלל 568 חולים עם סוכרת מסוג 2 שקיבלו טיפול ב-Liraglutide (עד 0.9 מ"ג ליום) במשך מעל לשנה ובתקופת מעקב של לכל היותר שנתיים לפני ו-7 שנים לאחר הטיפול. הירידה בתפקוד הכליות הוערכה על ידי חישוב שיפוע קו הרגרסיה הליניארית של ה-eGFR לאורך המעקב. דגימות שתן נאספו למדידת אלבומינוריה, שחושבה באמצעות רמות קריאטינין. בנוסף, נבדקו גם רמות HbA1c, משקל גוף, לחץ דם וקצב לב.
תקופת הטיפול הממוצעת ב-liraglutide הייתה 3.1 ± 2.0 שנים. שיפוע ה-eGFR הבסיסי הממוצע [מ"ל / (דקות · 1.73 מ"ר · שנה)] היה 2.75- ± 6.04. לאחר הטיפול ב-liraglutide, השיפוע הממוצע של ה-eGFR השתפר משמעותית (1.42- ± 4.30, P <0.01). השפעה זו נראתה בולטת יותר עבור eGFR בסיסי שהיה מתחת ל-45 מ"ל / (דקה 1.73 מ"ר). אלבומינוריה, HbA1c, משקל הגוף ורמת לחץ הדם הסיסטולי הופחתו משמעותית לאחר הטיפול ב-liraglutide במשך שנה, ואילו לחץ הדם הדיאסטולי וקצב הלב עלו.
חולים שטופלו ב-liraglutide חוו ירידה שנתית איטית משמעותית יותר בתפקוד הכליות. התועלת הייתה בולטת יותר בקרב חולים עם התקדמות במחלת הכליות הסוכרתית. תוצאות אלו מצביעות על כך שהיתרונות של Liraglutide על תפקוד הכליות שזוהו בניסויים קליניים נראים כלליים בפרקטיקה הקלינית.
מקור:
Osonoi T et al. (2020) Diabetes Technol Ther. 22(11):828-834.